דמיון של ילד, טכנולוגיה ובד – כך נולדו הבובות של תאו

לפעמים, כל מה שצריך כדי להצית דמיון – הוא ילד אחד עם רעיון. תאו בן השבע לא מסתפק בצפייה בסרטים או במשחקים. הוא יוצר. יוצר עולמות, כותב דמויות, מדבב, ואפילו מפעיל ערוץ יוטיוב בו הוא מעלה סדרת אנימציה מקורית שהוא בונה בעצמו – בעזרת בינה מלאכותית. כן, כן – בגיל שבע.

בסדרת הסרטונים שלו מופיעים שני דובונים שהפכו לדמויות קבועות ובלתי נפרדות: טוביבר – הדוב הבטוח, האמיץ, זה שתמיד ראשון לזנק להרפתקה. ורעבי – הרגיש, הרעב כמעט תמיד, זה שנשאר עוד רגע להתבונן ולהרגיש.

הם שונים – ובדיוק בגלל זה הם משלימים זה את זה. כמו חברים אמיתיים.

וכשתאו ביקש להפוך את טוביבר ורעבי מבובות מצוירות לבובות ממשיות, מוחשיות – כאלו שאפשר לחבק, לשחק איתן ולהציג איתן את הסיפורים שהוא מדמיין – הוא פנה (באמצעות אמא שלו, כמובן) אליי.

כך נולדו הבובות של תאו

יש בובות שהן רק צעצוע. ויש בובות שהן חלום. רעיון. סיפור שצריך להישמר מדויק.

הציורים של הדובים ששלחה לי אמא של תאו היו פשוטים ומדויקים – כמו שצריכים להיות כשמציירים לילדים. אבל בתוך הפשטות הזו היה עולם שלם של ניואנסים: הצבעים המדויקים של הפרווה, צורת החולצה והמכנסיים, הבעות הפנים השובבות, ואפילו הדרך שבה כל דוב עומד.

אני בוחנת כל ציור – מפרקת לצורות בסיסיות, מחפשת את קווי המתאר, מתאימה בין רקמה, גזירה, תפירה, והדבקה. כל פרט נבחר בקפידה: הבדים, הגוונים, העיניים, החיוך.

כך נולדו הבובות של תאו

כשסיימתי, טוביבר ורעבי לא היו רק שתי בובות בד. הם היו הם.

הבובות של תאו - טוביבר ורעבי

הבובות של תאו - מהגב

הקסם האמיתי

אבל בעיניי – החלק הכי מרגש קרה אחרי. כשתאו ראה את הדמויות שהוא יצר – חיות. לא על המסך, אלא בידיים שלו. אותו רעיון שצמח בראש של ילד – הפך פתאום למשהו שאפשר לחבק.

וכך, בין תפר לתפר, בין מחשבה לדמיון, ובין ילדות לטכנולוגיה –קרה רגע של קסם. אם גם אצלכם בבית מסתתר ציור אחד מיוחד, דמות שילד(ה) המציאו או חלום שמבקש להתגשם –

אני כאן כדי להפוך אותו למשהו שאפשר להרגיש בידיים ולשמור בלב.