מדימיון למציאות: בובת תוריננא - כשציור של ילדה הופך ליצירה מוחשית

נדהמתי כשקיבלתי פנייה מדודה של ילדה בת 9, שביקשה להפוך ציור מרהיב ודמיוני של אחייניתה ליצירה תלת-ממדית. הציור הציג יצור מרתק בשם "תוריננא" – אחת מהבקשות המורכבות והיצירתיות ביותר שקיבלתי עד היום.

כיוצרת של בובות בעבודת יד, האתגר המרכזי שלי תמיד נמצא באיזון העדין בין נאמנות לציור המקורי לבין הצורך להפוך אותו למשהו מוחשי. יש דבר מיוחד בציורי ילדים - הם משקפים דמיון טהור וחופשי, ללא המגבלות שאנחנו כמבוגרים מטילים על עצמנו.

סיפורו של תוריננא

הילדה לא רק ציירה את תוריננא, אלא יצרה עבורו עולם שלם. לפי הסיפור שלה, תוריננא הוא יצור נדיר שחי עמוק ביערות האמזונס. צבעיו העזים - תערובת של טורקיז, שחור, סגול וצהוב-אדום - אינם רק אסתטיים, אלא גם פונקציונליים: הם מאפשרים לו להתחבא בין העצים והפרחים הססגוניים של היער הגשום.

המאפיין המרתק ביותר, לדברי היוצרת הצעירה, הוא הסגול סביב עיניו וידיו שמאירים בחשכה - אצל הזכרים בסגול ואצל הנקבות בוורוד. בעולמה, תוריננא הפך לאוצר כל כך מיוחד שלאחר המחקרים יוצג במוזיאון בטוקיו.

מציור לבובה - התהליך היצירתי

כשהתבוננתי בציור, ראיתי יצור עם פרווה טורקיזית, עיניים גדולות ולבנות עם אישונים שחורים, סוג של רעמה או נוצות צבעוניות בגווני צהוב ואדום, וגוף קטן וחינני. האתגר היה לשמר את כל המאפיינים האלה בבובה תלת-ממדית.

תחילה, בחרתי בבדי פליס רכים בצבעים תואמים לציור - לבן לגוף כולו, צהוב ואדום לנוצות המרהיבות. השתמשתי בחוטי רקמה שחורים כדי ליצור קווי מתאר ברורים, ממש כמו בציור ובחוטי רקמה בצבעי טורקיז, ירוק, אדום, סגול רקמתי את הדמות.

העיניים היו אחד האלמנטים המאתגרים ביותר. בציור, לעיני תוריננא יש מבט תמים ומלא הבעה. בבובה, רציתי לשמר את התחושה הזו. יצרתי עיניים לבנות גדולות עם אישונים שחורים, תוך הקפדה על שמירת האיזון בין מראה חמוד למראה מסתורי שהיה בציור.

 אמנות האיזון

האתגר הגדול ביותר בהפיכת ציורי ילדים לבובות הוא מציאת האיזון הנכון. מצד אחד, אני רוצה להישאר נאמנה לחלוטין לראייה המקורית של הילד/ה. מצד שני, יש מגבלות פיזיות של חומרים, תפירה וטכניקות.

עם תוריננא, השתדלתי לשמור על פרופורציות דומות לציור המקורי. בחרתי לא "לשפר" או "לתקן" שום דבר - הייחודיות של הציור היא הקסם שלו. בסופו של דבר, הבובה צריכה להיות גרסה פיזית של דמיונה של הילדה, לא פרשנות שלי לאיך היצור "אמור" להיראות.

הרגע שהכל קורה

יש רגע קסום בתהליך, כשכל החלקים מתחברים והבובה "מקבלת חיים". עם תוריננא, הרגע הזה הגיע כשהפכתי את הבובה התפורה, מילאתי בחומר מילוי והצבתי אותה על השולחן. פתאום, היצור המיוחד שהיה קיים רק על דף נייר ובדמיונה של ילדה בת 9, הפך למשהו שאפשר לאחוז בו, לחבק אותו - הפך לבובת תוריננא.

זו הסיבה שאני כל כך אוהבת ליצור בובות מציורי ילדים. זה לא רק על היצירה עצמה - זה על הפיכת דמיון למשהו ממשי, על מתן אישור וכבוד לעולמות הפנימיים המופלאים שילדים יוצרים.

המתנה האמיתית

כשהדודה קיבלה צילום עם הבובה המוגמרת, היא התרגשה מאד. והילדה? מאד מאד התרגשה לקבל את הבובה ואפילו שלחה לי סרטון תודה.

זו, בסופו של דבר, המתנה האמיתית שאני יכולה להעניק - לא רק בובה, אלא תחושה של אישור והערכה, הבנה שהדמיון והיצירתיות שלהם הם דברים יקרי ערך. כשאני רואה את הבובות שלי הופכות לחברים אהובים של ילדים, או עומדות בגאווה על מדף כמזכרת ליצירתיות שלהם, אני יודעת שזכיתי להיות חלק ממשהו מיוחד.

תוריננא, עם סיפורו המרתק והצבעים העזים שלו, מצטרף כעת לשורה ארוכה של יצורים קסומים שיצאו מדפי ציור והפכו למציאות מוחשית רכה ואוהבת - גשר בין עולם הדמיון לעולם המציאות.